קובו נ' דלק מוטורס בע"מ ואח'

פסק דין

העניין שבפני, תובענת התובע כנגד הנתבעים, בגין אירועים הנוגעים לתיקון כלי רכב שבבעלותו, פורד מונדאו מ.ר. 41-763-51.

הנתבעת 1 הינה יבואן מורשה של כלי רכב מסוג "פורד", הנתבעות 2 ו- 3 הינן חברות המפעילות מוסכים "מורשי יבואן" על פי אישור משרד התחבורה, לרכבים מאותה תוצרת.

לטענת התובע, ביום 1.1.2012 בוצעו במכונית תיקונים אצל הנתבעת מס' 2, תיקונים אשר כללו תיקון תיבת הילוכים אוטומטית והחלפת ציריה שמאלית קדמית; ביום 27.3.2012, בעקבות רעשים אשר התגלו בזמן נסיעה, פנה התובע לנתבעת מס' 3, ובהתאם הוחלף צינור הבלם הסמוך לגלגל הימני-קדמי של המכונית – והותקן צינור בלם חליפי (שאינו מקורי של חברת "פורד").

לפי המתואר בכתב התביעה, למחרת היום נסע התובע במכוניתו לדרום הארץ, ולדבריו במהלך הנסיעה איבדה המכונית את יכולת הבלימה שלה, ולפיכך עצר את המכונית, גרר אותה לעיר באר שבע, ונתברר כי צינור הבלם אשר הותקן יום קודם לכן, התפוצץ. באותו שלב, נאלץ התובע לשהות במלון בעיר באר שבע עד לתיקון הטעון תיקון, שם שהה עד למחרת היום, כאשר הותקן צינור בלם אחר במוסך בבאר שבע (ללא הטלת עלות כלשהיא על התובע).

בהתאם הוגשה על ידי התובע תובענה, המיועדת כלפי כלל הנתבעים, ובמסגרתה דרש החזר עלות התיקון אשר בוצע על ידי הנתבעת 2 ביום 1.1.2012, החזר עלות התקנת צינור הבלם ביום 27.3.2012, הוצאות הלינה והוצאות שונות, 2,500 ₪ בגין ייעוץ משפטי, 4,000 ₪ בגין אבדן יום חופש ואבדן יום עבודה, 11,722 בגין עגמת נפש;

בדיון אשר נתקיים בפני, התייצב אביו של התובע במקומו. אציין כי התובע ציין רצונו כי אביו ייצגו בהליך עוד בכתב התביעה, ולפיכך התרתי את האמור. בפתח הדיון התבקש אביו של התובע להבהיר מהי עילת התובענה כנגד הנתבעת 1, אשר לא העניקה לתובע כל שירות שהוא, וכן התבקש להבהיר מהו הקשר שבין תיקון גיר אוטומטי וציריה קדמית שמאלית, אשר בוצע על ידי הנתבעת 2, לבין הבלאי שהיה בצינור הבלם הקשור לגלגל הימני קדמי;

לאחר דיון לא פורמלי קצר, הסכים נציגו של התובע למחיקת התובענה כנגד הנתבעים 1 ו- 2; אציין כי לו הייתי נדרש עובדתית לתובענה כנגד נתבעים אלה, התובענה הייתה נדחית כנגדם במלואה, שכן אין ולא הייתה כל עילה לתבוע את הנתבעת 1, ואף התובענה אינה מגלה קשר סיבתי בין פעולות אחרות אשר בוצעו שלושה וחצי חודשים קודם לכן, בחלקים אחרים של כלי הרכב.

למען הסר ספק, מובהר כי הנתבעות 1 ו- 2 נמחקו מהתובענה, ופסק דין זה אינו עוסק בעניינן – לגופה של התובענה.

נותר, אם כן, לדון בתובענה כנגד הנתבעת מס' 3, בגין התקנת צינור הבלם ביום 27.3.2012, צינור אשר כשל ביום שלמחרת, והנזקים הנתבעים במסגרת זאת;

במסגרת הדיון שבפני, העידו אביו של התובע, בכל הנוגע לנסיבות תיקון כלי הרכב אצל הנתבעת מס' 3, בהן נכח, וכן העיד מנהל העבודה אצל הנתבעת מס' 3 ומנהל הנתבעת מס' 3.

השאלה הרלוונטית העיקרית בהקשר זה, מהו היקף אחריותה של הנתבעת מס' 3 לנזקים אשר נטען כי נגרמו לתובע; התובע מיקד טענותיו בכך כי ביקש להתקין במכוניתו צינור בלם מקורי, אולם הותקן לו צינור בלם חליפי; הנתבעת 3 ציינה כי לתובע הייתה האפשרות להמתין יום אחד עד לקבלת צינור בלם מקורי, אולם הוא בחר, מטעמיו שלו, לסיים התיקון עוד באותו יום ולא להמתין, ובהתאם ביקש כי יותקן צינור בלם חליפי; הנתבע טען כי צינור הבלם החליפי אשר הותקן היה מאיכות שאינה מספקת (פחות בטיחותי, לגישתו), ואולם לא זאת הינה השאלה הנכונה בהקשר זה, שכן צינור הבלם כלל לא הובא ולא נבחן, ולא ברור מיהו היצרן, ומה באמת קרה לאותו צינור בלם;

במסגרת עדותו של מר ריינס מטעם הנתבעת מס' 3, נשאל העד אודות קורותיו של צינור הבלם אשר הותקן מטעם הנתבעת מס' 3 במכונית התובע, ולדבריו הצינור הפגום לא התקבל אצלו לאחר החלפתו, לא ידוע לו מה קרה עם אותו צינור, ואף לא טרח לברר מהי סיבת התקלה באותו צינור בלם;

לאור עדות זאת, סבורני כי מתקיים הכלל הנקוב בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). שם נחקק "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

ובמקרה דנן, אין חולק כי יום לאחר התקנת צינור בלם (אשר אמור להיות פריט אשר אורך חייו הינו ארוך, צינור הבלם הקודם שרד לכאורה מאז שנת 2003 ועד לשנת 2012), צינור הבלם התפוצץ; שתי אפשרויות קיימות במקרה זה: (א) צינור הבלם התפוצץ בשל התקנה לקויה (ב) צינור הבלם התפוצץ בשל פגם מובנה בו (האפשרות השלישית, של פיצוץ הצינור מכח שימוש לקוי, אינה רלוונטית כאשר מדובר ביום אחד לאחר ההתקנה).

הואיל והנתבעת 3 לא דאגה לתעד את מצב צינור הבלם, לא דאגה לקבלו לידיה ולא דאגה לבחון את סיבת הפיצוץ, הרי שמתקיים התנאי של "הדבר מעיד על עצמו", שכן מדובר ברכיב שהיה בחזקת הנתבעת 3, והותקן על ידה במכונית; אוסיף, בשולי הדברים, כי גם אם מדובר בצינור פגום (ומדובר במקרה נדיר, כפי שהעיד מר סעדון), עדיין לגישתי מוטלת האחריות בגין התרחשות הפיצוץ, על כתפי הנתבעת מס' 3.

כך או כך, סבורני כי בעצם התקנה לקויה או התקנה של מוצר לקוי (כאשר הנתבעת 3 אינה טורחת לבדוק את סיבת התרחשות האמור), הנתבעת 3 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, חובת זהירות המוטלת עליה לטובת לקוחותיה העושים שימוש בשירותיה (קרי, הן חובת הזהירות המושגית והן חובת הזהירות הקונקרטית), באופן שהסב לתובע נזק.

ומשקבעתי כי האחריות לנזקים מוטלת על הנתבעת 3, נותר לבדוק מהם הנזקים אשר הוכחו בפני בית המשפט. התובע דרש 8 רכיבים של נזק, אדון בהם כסדרם:

לגבי החזר עלות התיקון אצל הנתבעת 2, רכיב זה נגרע מאליו, לאור מחיקת הנתבעת מס' 2 מכתב התביעה.

לגבי עלות החלפת צינור הבלם ביום 27.3.2012, דינה של הדרישה להידחות. צינור הבלם הפגום הוחלף בצינור בלם אחר, ללא עלות נוספת על כתפי התובע; קבלת דרישה זאת תביא להתעשרות שאינה מוצדקת, שכן הגם שהצינור אשר הותקן לא היה תקין, הרי שהוחלף באחר ללא עלות, ואותו תיקון עליו שילם, למעשה "הושלם" ביום שלמחרת קרות הפיצוץ.